פורצלן

חרסינה או פורצלן (porcelain) היא חומר קרמי עשיר בקאוליניט, אשר עבר שרפה לאחר ייבושו. צבעו הטבעי הינו לבן, אך אפשר לקשט אותו ולגוון אותו בשלל צבעים. חרסינה היא גם שם גנרי לכלי אוכל ופרטי נוי העשויים מאותו חומר.

כיוון שהומצא בסין, שמה של החרסינה בעברית הוא הלחם של זוג המילים חרס וסין. גם בשפות זרות נוספות נקראת החרסינה על שם סין. למשל, באנגלית היא מכונה China. המילה פורצלן הגיעה ללשונות אירופה דווקא מאיטלקית Porcellana, שם היא מופיעה לראשונה במאה ה-13 בשם בו תיאר מרקו פולו את הכלים שראה בסין, כלומר: שקיפות החרסינה, שהזכירה לו צדפים/צדפות.

בניגוד לכלי חרס מחומרים אחרים, שהם כבדים, עבים, אטומים לאור ובעלי נקבוביות, את החרסינה ניתן לעבד למוצרים דקים ביותר, שקופים למחצה, קלים ואטומים לנוזלים.

הסינים היו הראשונים שייצרו כלי חרסינה. ההתחלה הייתה כבר בתקופת שושלת טאנג במאה השביעית, הודות לפיתוח תנורים שהגיעו לטמפרטורה של 1,350°C באותה תקופה היה ידוע רק צבע אחד בו היה ניתן להשתמש מתחת לגלזורה, והוא היה מבוסס על תחמוצת קובלט. כך שלאחר השרפה התקבל הצבע הכחול המוכר מכלי חרסינה סיניים מסורתיים. חרסינה באיכות גבוהה פותחה בתקופת שושלת יואן, במאה ה-13 כלי החרסינה הסיניים נחשבו למוצרי יוקרה והיו מבוקשים ביותר בקרב אצולת אירופה. בשלב מאוחר התפתח סגנון פופולרי נוסף, סגנון סנקאי (סגנון שלושת הצבעים). שהשפיע על עיצוב כלי הקרמיקה במזרח התיכון, ביפן בצרפת בעיקר באיזור לימוז' (בעוד לואי ה-15 פיתח את מפעל הפורצלן של סבר Manufacture nationale de Sèvres) בעוד שבדנמרק פתחו מפעל (Royal Copenhagen) בשנת 1775. כך שלמרות שהסינים שמרו בקפדנות על סוד ייצור החרסינה, שהיה נעוץ בערבוב חרסית לבנה סינית עם פגמטיט ושרפה בטמפרטורות גבוהות. באמצע המאה ה-17 בעקבות מלחמת האזרחים בסין, נפסק יצוא כלי החרסינה. הסוחרים ההולנדים, שקיימו יחסי מסחר הדוקים עם יפן, עודדו את תעשיית החרסינה היפנית למלא את החסר בשוק האירופי. בתקופה זו, נפתחו שווקי יצור חרסינה יפנית חדשים בהתבסס על ידע שנרכש בקוריאה. מוצרי חרסינה אלה היו בעלי עיטורים כחולים על הכלי הלבן, כדי להתאים לדרישות הקהל שהיה כבר מורגל לעיטורים הסיניים בצבעים אלה. השימוש והדמוקרטיזציה של הפורצלן הביא את המטבח האירופי, בעזרת כלי הפורצלן לאפיין את הפיין דיינינג, ולימים עיצוב המנות על צלחות פורצלן הביא את מדריך המישלן לאפיין את המסעדות המבוקרות על ידו, ככאלה להן מגיע כוכבי מישלן. ככל שסידור השולחן הינו מרהיב, אקסטרווגנטי המכיל סט צלחות מפורצלן מעוצב ועדין, ולצידו כוסות קריסטל יוקרתיות וסכו"ם מכסף כך עולה הסיכוי של מסעדה לקבל כוכבי מישלן.

בשל המחסור מחד, והביקוש הנרחב שהביא למחירים מרקיעי שחקים מאידך, נמשכו באירופה הניסיונות לחקות את החרסינה הסינית. בסקסוניה המאמצים הללו היוו משימה לאומית, בהובלת השליט אוגוסט השני, שהיה חובב אומנות מושבע. בשנת 1708 הציעו בעלי מקצוע בתחום לערבב חרסית (קאולין) עם פצלת השדה (פטונטס). מרשם זה אומץ ואיפשר לראשונה ייצור חרסינה איכותית על אדמת אירופה, בעיר מייסן שבנסיכות סקסונייה כבר ב-1705 (שלימים התאגדה לחלק אינטגרלי מגרמניה). בראשית המאה ה-19, באנגליה הוסף גם עפר עצמות לתערובת החרסינה והתקבל מוצר עמיד יותר, שהתקבל בעיקר באנגליה ובארצות הברית ולכן נקרא עד היום: Fine Bone China, כמו בסרטון שהוספנו לכם ממפעל וודג'-ווד האנגלי שנוסד אף הוא ב-1759. כלי הפורצלן הראשונים היו לרוב לבנים וחסרי עיטורים, אך עם הזמן פותחו טכניקות עיטור שונות, ביניהן תמצאו את האריחי החרסינה של דלפט (הולנד) ואת אריחי החרסינה הפורטוגלים. שניהם משלבים את כחול הקובלט כעיטור על גבי החרסינה הלבנה. האמנים הוסיפו את העיטורים מתחת לזיגוג, בין השרפה הראשונה לשנייה. לפעמים, הכלי צופה בגלזורה שקופה ואז עבר גם שרפה שלישית, בטמפרטורה נמוכה יותר של 820°C–740°C.

במקביל לשימוש בכלי פורצלן שהובא לאירופה מהמזרח, התפתח המסחר בתה תחילה, שלשמו הובאו כלי הפורצלן. כאשר באנגליה התפתח תרבות (במאה ה-19) הפסקה בשעות הצהריים שכוללת שתיית תה לו קראו תה מנחה או אפטרנון תה. 

כיום, כדי לייצר פורצלן מערבבים יחד קאוליניט ופצלת השדה מותכת, וטוחנים אותם לאבקה עדינה. לתערובת זו מוסיפים מים ומעצבים את הצורה. את הפריטים שורפים בתנור, בטמפרטורה גבוהה במיוחד בת כ-1,160°C. לאחר השרפה מושחים זיגוג על המוצר ושורפים אותו בשנית, כדי להעניק לו את הברק הסופי.

קיימים סוגים שונים של חרסינה והשוני ביניהם נובע מהיחס בין מרכיבי החומר וטמפרטורת השרפה. ככל שהחרסינה עוברת שרפה בטמפרטורה גבוהה יותר, כך המוצר שמתקבל חזק ועמיד יותר, שקוף, דק ואיכותי יותר. שינוי ריכוז המרכיבים קאולין ופטונטס או הוספה של מרכיבים נוספים כמו גיר או קווארץ או אפר עצמות משפיעים על תכונות המוצר הסופי כגון שקיפות, גוון וגמישות. לדוגמה, תוספת של אפר עצמות מעניקה לחרסינה את גוון לבן נקי ותורמת לחוזקתו.

באופן מסורתי, כלי הפורצלן הסיניים עוטרו בציורי עלים פרחים או דמויות מהמיתולגיה הסינית. בתחילה היה שימוש בצבע כחול בלבד, על רקע לבן, ורק בתקופות מאוחרות יותר הוחל בעיטור בצבעים מרובים. צביעת החרסינה בתוספת עיטור ייחודי לכל כלי מהווה לעתים מעין חותם אישי של בית מלאכה.

חרסינה נוטה להיות שבירה, אטומה לנוזלים, אינה סובלת מחלודה, היא עמידה לרוב הכימיקלים. רוב סוגי החרסינה לא מעבירים גזים. חרסינה היא בעלת כושר בידוד חשמלי גבוה ומוליכות חשמלית נמוכה.

בישראל, תעשיית הקרמיקה החלה את דרכה בסוף המאה ה-19 עם מפעל שהוקם במוצא. בעוד שרק המנדט הבריטי האיץ בצורה מסיבית את התעשייה. כאשר בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 החלו להופיע ביקושים לתוצרת קרמית בתחומים שונים כגון אריחי-קיר לחיפוי בסגנון אירופי, שלא היה נפוץ עד אז בבנייה המקומית; קרמיקה סניטרית, שהבנייה המואצת וצמיחת היישוב העירוני בתקופה זו תרמו לביקושה. צריכתם הלכה וגברה בתקופה זו בזכות התרבות העירונית שהביאו דווקא בני העלייה החמישית והבנייה בסגנון הבאוהאוס. אויי....איזה עולם מטורף (כמו בשיר של Tears for Fears)!!!

בתקופה זו, החל גם שינוי בייצור המקומי, בדמות תודעה תעשייתית מודרנית אותה ביקשו העולים היקים לממש בארץ ישראל. לצידם קמו כמה סדנאות לקרמיקה אמנותית ובתי מלאכה קטנים למוצרי קרמיקה, שעסקו בייצור כלים על ידי שימוש בתבניות יציקה. ריכוז מפעלי הקרמיקה הראשונים היה בחיפה, עיר תעשייתית שהנמל שלה, הקל על ייבוא חומרי גלם וייצוא של מוצרים.

תחילת מלחמת העולם השנייה ומגבלות היבוא שהוטלו בשנת 1939 על כלי חרס וחרסינה, כמו על מרבית הסחורות המיובאות, שימש זרז למפעלים הארצישראלים, שניצלו אותם לשם ביסוס מעמדם ופיתוח הייצור המקומי. כתוצאה מכך הורחבו הסדנאות ממפעלים זעירים או קטנים לכדי מפעלים בינוניים.

שנות ה-50 עד 70 החלה בישראל פריחה של התעשייה הקרמית. ממדיניות הקיצוב שהפעילה ממשלת ישראל בשנים אלו, דרשה מן היבואנים הוצאה של רישיונות ייבוא במטרה לצמצם את הייבוא ולחסוך בהוצאת מטבע חוץ. מדניות זו אפשרה קיום למפעלים הצעירים, לצד המשך ייבוא מוצרים שנתפשו כאיכותיים יותר בעיני הציבור. בעידן בו נדרשה המדינה לבנייה מאסיבית ובסגנון מודרני ובהיקפים גדולים שיענו על הצורך בשיכון העולים הרבים, הוקמו מפעלים רבים הן במסגרת הסתדרותית והן במסגרת השוק הפרטי. הממשלה השקיעה בענף זה משאבים רבים באמצעות הלוואות, מכסי מגן ופעולות אחרות שהשפעתם ניכרה במהלך זמן קצר. כתוצאה ממאמצים אלו גדל, בין 1950 ל-1959, מספר היצרנים בתעשייה זו מ-420 ל-1316 ואילו ייבוא המוצרים הקרמיים קטן, כאשר המאמץ העיקרי של המפעלים התרכז בייעול הייצור ובתיעוש, אך בהמשך עודף העוסקים בתחום הביא לכדי קונסולידציה. מה שהביא את חברת כור ההסתדרותית, לכדי מונופול בתחום הייצור הקרמי בארץ.

בראשית שנות ה-80 הייתה חברת כור קרמיקה החברה הגדולה בישראל בתחומה והיא ייצרה כ-70 אחוז מן התוצרת המקומית של קרמיקה. שאר הייצור היה בידי חברת פקר קרמיקה (שהפך לימים למפעל נגב קרמיקה). כור החזיקה בשיאה חמישה מפעלים קרמיקה שונים ובהם: מפעל רמי קרמיקה, מפעלי חסין אש וחרסה בבאר שבע; מפעל ברבור בעכו, וכן מפעלי לפיד ונעמן שקיבלו השראה ממפעלי פורצלן במערב אירופה.

כבר מראשית העשור התמודדה תעשיית כלי הבית עם תחרות מייבוא ממזרח אירופה ובעיקר מן המזרח הרחוק. ייבוא זה של מוצרים זולים פגע קשות במכירות המפעלים המקומיים. בשנת 1983 אף בוטל היטל-ההגנה על מוצרי קרמיקה מיובאים, שתרם להצפה של השוק המקומי. עם זאת, המדיניות הכלכלית שהחלה בשנות ה-90, וממשיכה עד לעשור השני של שנות ה-2000, שעיקרה היה חשיפת השוק הישראלי לייבוא מהמזרח ובעיקר מסין, פגעה קשות בתעשיית הקרמיקה, כמו גם בתעשיות נוספות שנשענו על ייצור מסורתי.

השף ארז שטרן דוגל בשימוש מירבי בכל אלמנט עיצובי ביתי אפשרי כדי להגדיל את חוויית האירוח ומציע מגוון פתרונות קולינריים. רוצים לדעת על עוד אופציות בתחום התקשרו 050-5852785 או השאירו פרטים ברובריקות שלמטה.